ספר חדש: המיתוס הצמחוני טבעוני: מזון, צדק וקיימות

The Vegetarian Myth: Food, Justice and Sustainability,

מאת: קית' לייר, Lierre Keith

אתר האינטרנט של המחברת- http://www.lierrekeith.com/

אתר האינטרנט של ההוצאה - http://www.pmpress.org

בכל פניה לגבי התרגום ניתן לכתוב לדוא"ל - pinat_hay@hotmail.com

הספר יצא באנגלית, ולהלן תרגום של 14 העמודים הראשונים שלו, על פי אישור של המחברת וההוצאה. את שמונת העמודים הראשונים ניתן לקרוא באנגלית בכתובת http://www.lierrekeith.com/vegmyth.htm

תוכן העניינים

1. למה הספר הזה ?

2. צמחונים מסיבות מוסריות

3. צמחונים מסיבות מדיניוּת

4. צמחונים מסיבות תזונתיות

5. להציל את העולם

פרק 1

למה הספר הזה ?

לא היה זה ספר קל לכתיבה. לרבים מכם לא יהיה קל לקרוא אותו. הייתי טבעונית כמעט עשרים שנה. אני מכירה את הסיבות שאילצו אותי לאמץ את התפריט הקיצוני, והן ראויות לכבוד ואפילו לכך שיהללו אותן. סיבות כמו צדק, חמלה, כמיהה נואשת ומכילה הכל לתקן את העולם. להציל את כוכב הלכת שלנו, את העצים האחרונים הנושאים עדות של דורות, שאריות הטבע הפתוח שעדיין מכלכל מינים נכחדים דוממים בפרוותם ובנוצותיהם. להגן על הפגיע, על חסר הקול. להאכיל רעב. ולכל הפחות, להימנע מהשתתפות בחקלאות תעשייתית האיומה.

הלהט לפעילויות בעלות מדיניות כזו, הוא תולדה של רעב ותשוקה כה עמוקים שנוגעים ומשפיעים על הרוח. או שהם היו כך עבורי, ועדין נשארו. רציתי שחיי יהיו קריאת קרב, מקום מלחמה, חץ שלוח ומשוחרר ללב השליטה: פטריארכיה, אימפריאליזם, תיעוש וכל מערכת של סדיזם. אם הדימויים המלחמתיים האלה גורמים לכם להרגיש ריחוק, אני יכולה לנסח זאת אחרת: רציתי שהחיים שלי, הגוף שלי, יהיו מקום שבו כדור הארץ אהוב, מטופל, לא נזלל; מקום שבו הסאדיסט לא מקבל גרוש; מקום שבו האלימות נפסקת. רציתי לאכול את מה שגודל כראוי, להיות פעולה שתומכת, מסייעת במקום כזו שהורגת.

ספר זה נכתב כדי לקדם את התאוות האלה, הרעב הזה. אין זה ניסיון ללעוג למושג של זכויות בעלי חיים או ללעוג לאנשים אשר רוצים עולם נעים ואצילי. ספר זה דווקא מהווה מאמץ לכבד את הכמיהה העמוקה שלנו לעולם צודק. וכמיהות אלו לחמלה, לקיימות לחלוקה צודקת של משאבים – אינן נתרמות מהפילוסופיה או מהיישום של צמחונות. הולכנו שולל. לחלילן מהֶמלין שהוליך את הצמחונים היו הכוונות הטובות ביותר. אצהיר עתה את מה שאחזור אליו בהמשך: כל מה שהם אמרו לגבי הגידול המתועש של בעלי חיים הוא נכון. הוא אכזר, בזבזני והרסני. בספר הזה אין משהו שבא לתרץ או לקדם את מעשיהם של מפעלי יצור המזון התעשייתי בשום שלב.

אולם הטעות הראשונה היא בייחוס לתעשיה הזו – התמחות שקיימת בקושי חמישים שנים – שהיא הדרך היחידה לגידול בעלי חיים. החישובים שלהם על שימוש באנרגיה, צריכת קלוריות, רעב עולמי, היו מבוססים כולם על חישובים לפיהם חיות אוכלות גרעיני דגן.

אתם יכולים להאכיל חיות בגרעינים, אבל זה לא התפריט שהם בנויים בשבילו. גרעיני דגן כתבואה, לא היו קיימים עד שבני אדם בִּייתו עשבים חד שנתיים, לכל היותר לפני 12,000 שנים, בעוד ששור הבר האירופי, האב הקדמון של הבקר המבויית, היה כבר לפני שני מליון שנה קודם לכן. ברוב ההיסטוריה האנושית, אוכלי עשב ואוכלי ענפים ועלים לא היו בתחרות עם האדם. הם אכלו מה שאנו לא יכולנו לאכול – תאית – והם הפכו אותה למה שאנו יכולים לאכול: חלבונים ושומן. דגנים יגדילו באופן משמעותי את שיעור הגידול של בקר לפיטום, וייצור חלב אצל פרות חולבות. זה גם יהרוג אותם. האיזון הבקטריאלי העדין בכרס של הפרה יעשה חומצי מדי, ויהפוך לזיהומי. תרנגולות יקבלו מחלת כבד שומני, אם יואכלו בדגנים בלבד, ואין הן זקוקות לאף גרגר כדי לשרוד. כבשים ועיזים, גם מעלי גירה, יכולים לא לגעת בזה.

אי-הבנה זו נובעת מבּוּרוּת, בורות לכל אורכו ורוחבו המיתוס הצמחוני, החל בתפיסתם לגבי הטבע והאופי של החקלאות וכלה בטבע ואופי החיים. אנחנו בני התעשייה העירונית, ואיננו מכירים מקורות מזוננו. זה כולל צמחוניים, למרות הצהרותיהם לידיעת האמת. זה כלל אותי, גם, במשך עשרים שנה. כל מי שאוכל בשר היה בהכחשה; רק אני התעמתתי עם העובדות. כמובן, רוב האנשים שצורכים בשר מהתעשייה החקלאית, מעולם לא שאלו את עצמם: מה מת וכיצד הוא מת. אבל אם נאמר בגילוי לב: גם לא רוב הצמחוניים.

האמת היא, שהחקלאות היא הדבר ההרסני ביותר שבני אדם עשו לכדור הארץ, ולעשות את אותו דבר רק יותר, לא יושיע אותנו. האמת היא שחקלאות מצריכה הרס סיטונאי של מערכות אקולוגיות שלמות. האמת היא גם שחיים אינם אפשריים ללא מוות, לא משנה מה אתם אוכלים, מישהו חייב למות כדי להאכיל אֶתְכֶם.

אני רוצה דין וחשבון מלא, דין וחשבון שהולך מעבר למה שמת על הצלחת שלכם. אני שואלת על כל דבר שמת בתהליך, כל דבר שנהרג כדי לספק את המזון הזה על צלחתכם. זו השאלה הבסיסית, ושזו השאלה היחידה שממנה תיוולד האמת. כמה נהרות נעצרו על ידי סכרים ויובשו, כמה ערבות עשב נחרשו ויערות נכרתו, כמה קרקעות פוריות הפכו לאבק ועפו ל"כל הרוחות" ? אני רוצה לדעת על כל המינים והזנים, לא רק על כמה פרטים, אלא כל המינים – שבט אינדיאני ייחודי, ביזונים, זן של ציפור דרור, זאבים אפורים. ואני רוצה יותר מאשר רק מספרם של אלו שמתו ועברו מהעולם. אני רוצה אותם חזרה.

למרות מה שנאמר לכם, למרות רצינותם של הדוברים, אכילת פולי סויה לא תביאם חזרה. 98% מהערבות האמריקאיות אבדו, והפכו לגידול אחיד של דגנים עונתיים. יבול שעבורו עשו חריש, הרס בקנדה 99% מההומוס הטבעי שהיה שם.1 למעשה, ההיעלמות של שכבת הקרקע העליונה והעשירה לגידול, "מתחרה בהתחממות העולמית כאיום סביבתי"2. כשיערות הגשם נגדעים כדי לשמש מזון לבקר, אנשים אוהבי קידמה מזדעזעים, נעשים מודעים לבעיה, ומוכנים לעשות חרמות כלפי מי שקשור בזה. אבל הקשר החזק שלנו למיתוס הצמחוני משאיר אותנו במצב לא נוח, שקט ובסופו של דבר ללא פעולה כשהנאשמת היא חיטה, והקורבן הם מישורי הערבה. אימצנו את "ספרי הדת" לפיהם צמחונות היא דרך לגאולה, בשבילנו, בשביל העולם. איך יכול להיות שהוא יהרס בצורה אחרת ?

אנחנו צריכים לרצות להתמודד עם השאלה. מה שמהדהד בין צללי הבורות וההכחשה שלנו, הוא נושא למאמר ביקורת בפני עצמו על החקלאות והתרבות שלנו. נקודת ההתחלה עשויה להיות, מה אנו אוכלים, אך נקודת הסיום צריכה להיות מה דרך החיים באופן שלם, הסדר עולמי של כוח וסמכות, ולא הצמדות לעניין אישי וקטן של זה, של מה אוכלים. אני זוכרת כשהייתי בכיתה ד', את היום שבו גברת פוקס רשמה שתי מילים על הלוח: ציביליזציה וחקלאות. אני זוכרת את זה בגלל השקט בקולה, הכבוד במילים שלה, ההסבר שלה שהיה כמעט תורת הנאום. זה היה חשוב. והבנתי. כל מה שהיה טוב לחקלאות ולתרבות האנושית, נבע מהנקודה הזו: הכל קל, נוח, מכובד, צודק. דת, מדע, רפואה, אומנות הינֵה נוצרו, והמאבק הבלתי פוסק נגד רעב, מחלות, אלימות יכול להיות מוכרע בניצחון, בגלל שבני האדם הבינו, כיצד לגדל את מזונם.

במציאות, כאשר עושים חישוב של הכנסות מול הוצאות, החקלאות היא הפסד נטו לזכויות אדם ולתרבות. מתוצאותיה: עבדות, אימפריאליזם, מלחמתיות, סיווג אנשים לקבוצות, רעב המוני ומחלות. "הבעיה האמיתית, אם כן, היא לא להסביר למה אנשים אימצו באיטיות חקלאות, אלא מדוע משהו בכלל אימץ אותה, כאשר באופן כל-כך ברור היא חייתית", כתב קולין טוג' (colin Todge), מבית הספר לכלכלה בלונדון.3 בנוסף, החקלאות מחריבה, והרסה יצורים אחרים שאיתם אנו חולקים את כדור הארץ, ובסופו של דבר היא עושה זאת למערכת שתומכת בכוכב הלכת שלנו עצמו. הכל פה למעשה מונח על כף המוזנים. אם אנו רוצים עולם בר-קיימא (כזה שינתן לתחזקו, לחדש את משאביו), אנו צריכים לרצות לבחון את יחסי הכוחות שעומדים מאחורי בסיס המיתוס של העיבוד החקלאי שלנו. כל דבר פחות מזה יהיה כישלון.

ברמה הזאת של הדברים קשה לרוב האנשים לעשות בדיקה. במקרה הזה, המאבק הרגשי הטבעי שיש לנו, להתנגד לכל לכללים השולטים, מורכב מהתלות שלנו בציביליזציה מחוסר היכולת של שלנו לעצור את זה. לרובינו לא יהיה סיכוי לשרוד אם יתמוטטו מחר יסודות התעשייה. והמודעות שלנו מעוכבת בצורה דומה על ידי חוסר האונים שלנו.אין רשימה של עשר דברים פשוטים בסוף הפרק, בגלל, שבכנות, אין עשר דברים פשוטים שיצילו את כדור הארץ. אין פיתרון אישי. ישנה רשת משולבת של עניינים שצריך לתקן, שיכולים להיות בסדר היררכי, מערכות עצומות של כוח שיש להתעמת איתן ולפרק אותן. אנו יכולים שלא להסכים איך הכי טוב לעשות את זה, אך אנו חייבים לעשות את זה, אם לכדור הארץ יש סיכוי לשרוד.

בסופו של דבר, כל כוחות אנשי העולם יהיו חסרי תועלת, בלא מידע מספק כדי לסרטט את הכיוון הנכון לקדם גישה של קיימות, גם באופן אישי, וגם באופן מדיני. אחת המטרות של ספר זה היא לספק את המידע הזה.

הרוב הגדול של אנשים בארצות הברית אינו מגדל מזון או הולך לבד לצוד או ללקט אותו.4 אין לנו דרך לשפוט כמה מוות מגולם בהגשת סלט, קערת פירות, צלחת בשר-בקר. אנו חיים בסביבה עירונית, בלחש האחרון של היערות, מרוחקים אלפי מיילים מהנהרות שנחרבו, ערבות, אדמות ביצה, וממיליוני יצורים שמתו בשביל ארוחת הערב שלנו. אנו לא יודעים אילו שאלות יש לשאול כדי למצוא את התשובה.

בספר Long Life, Honey in the Heart, כותב מרטין פרטצ'ל, על אנשים משבט המאיה והמושג שהם קוראים לו kas-limaal, שתרגום מקורב לו הוא, "חוב הדדי, אסירות-תודה הדדית".5 "הידע שכל בעל חי, צמח, אדם, רוח ועונה, הם בזכות הפירות של כל הדברים האחרים, זהו ידע בוגר. החבות ההדדית הזו כוללת מוות. רצון לצאת מהמערכת הזו של החובות, פרושה לא לרצות להיות חלק מהחיים, ולא לרצות לגדול לחיים בוגרים. כך אחד הזקנים הסביר לפרטצ'ל.

הדרך היחידה לצאת מהמיתוס הצמחוני הוא דרך המונח kas-limaal, בידע של בוגר. זה המושג לו אנו זקוקים, ובמיוחד אלו שהזדעזעו עקב אי-צדק. אני יודעת, אני הזדקקתי לזה. בסיפור המעשה של חיי, הנגיסה הראשונה בבשר אחרי עשרים השנים שלי, פרצה וסימנה את סוף עלומי. הרגע בו לקחתי אחריות לגבי הבגרות שלי. זה היה הרגע שבו הפסקתי להילחם בחשבונות הייצור: כדי שמישהו יחיה, מישהו אחר צריך למות. בקבלה הזו, עם כל הצער והסבל שבה, נמצאת היכולת לבחור דרך אחרת, דרך טובה יותר.

ישנם חקלאים אקטיביסטים (כאלה שמאמינים שיש לפעול לצורך שינוי באופן ישיר), ולהם תוכניות אחרות מכל מיני כותבים ווכחנים כדי להוציא אותנו מהרס לקיימות. החקלאים מתחילים ממידע שונה לחלוטין. שמעתי צמחוניים אקטיביסטים שמצהירים שביחידת שטח של אקר אחד (אקר אחד הוא כ 0.004 קילומטר רבוע, או 4046 מטר רבוע) אפשר לגדל רק שני תרנגולים. ג'ואל סלטין (Joel Salatin), אחד מכוהנים של חלקאות בת-קיימא ומישהו שמגדל תרנגולים הלכה למעשה, מיישם את החשבון הזה לפי 250 תרנגולים לאקר.6 מי מכם מאמין ? כמה מאיתנו בכלל יודע כדי שתהיה לו אפילו דיעה ? פרנסיס מור לפה (Frances Moore Lappe) אומר שצריך בין 12 ל-16 פאונד (בערך 5-6 קילו) גרעינים / דגנים כדי ליצור פאונד אחד (בערך חצי קילו) של בקר.7 באותו זמן סלטין מגדל בקר בלי גרעינים בכלל, ויוצר סבב בין מעלי גירה על מצא של גידולים רב שנתיים, ומשמר את שכבת הקרקע העליונה שנה אחרי שנה. לתושבי תרבות תעשייתית עירונית, אין כל נקודת מגע עם גידול דגנים, תרנגולות, פרות, או בעניין זה, עם שכבת קרקע עליונה. אין לנו בסיס ניסיון כדי להכריע את הוויכוח בנושא של מדיניות של אנשים צמחוניים. אין לנו מושג מה צמחים, חיות או אדמה אוכלים, או כמה. הווה אומר שאין לנו מושג אנו בעצמנו אוכלים.

כאשר עמדתי על האמת לגבי התעשייה החקלאית – ההנהגות המתעללת שלה בבעלי חיים, המחיר הסביבתי שלה – היה זה בשבילי בגיל שש-עשרה דבר בעל חשיבות רבה. ידעתי שהעולם גוֹוֵעַ. זה היה מקרה חירום שמתרחש יום-יום והייתי צריכה לפעול נגדו לתמיד. נולדתי ב1964. המילים "אביב דומם", (שמו של ספר ידוע בנושא איכות סביבה שהשפיע רבות ויצא בשנת 1962) נהֱגו ברצף כמילה אחת. הגהנום היה שם, בתעשיית בתי הזיקוק לנפט בצפון ניו-ג'רסי, גיהינום של אספלט בפרברים שמתפתחים בצורה ענקית (פריבור), בגידול יתר של בני אדם כגל שעשוי להטביע את העולם. צעקתי ובכיתי עם אירון אייס קודי (שחקן, שיחק בסרטים רבים תפקיד של אנדיאני), נכספתי לסירת הקנו השקטה שלו, ולייבשת עם נהרות, ביצות, ציפורים ודגים ללא טרדות. אחי ואני טיפסנו על עץ פירות עתיק בשמורת טבע מקומית, וחלמנו על דרך כלשהי לקנות את כל ההר. לא היה צורך ברשות מאנשים, לא היה צורך בשום דיון. מי גר שם ? הדבר היחיד שיכולתי להעלות על הדעת זה סנאים. קוראי, אל תצחקו. חוץ מבובי, האוגר-מחמד שלנו, סנאים היו בעלי החיים היחידים שאי-פעם ראיתי. אחי, שהתערה היטב בחברת הבנים, התעלל בחרקים, והתעסק בקליעה בציפורי דרור. אני נהייתי טבעונית.

כן, הייתי ילדה רגישה מדי. השיר האהוב עלי ביותר בגיל חמש, ומותר לכם לצחוק עכשיו – היה השיר של מרי הופקין: Those Were the Days. כמה רומנטי. האם באמת יכולתי להתאבל על עבר טרגי בגיל חמש ? אבל זה היה עצוב, כה חד ועשוי היטב; הייתי יכולה להקשיב לשיר שוב ושוב עד שהייתי מותשת מבכי.

טוב, זה מצחיק. אבל אינני יכולה לצחוק על הכאב שהרגשתי עקב היותי עדה בחוסר אונים להרס של הכוכב שלי. היה זה אמיתי. זה הימם והציף אותי. והמדיניות הצמחונית הציעה בצורה משכנעת מזור ומרפא. בלי הבנה של טבע החקלאות, הטבע של הטבע, או בסופו של דבר טבע החיים, לא היתה לי דרך לדעת, שלמרות שהם דוחפים לכך מסיבות מכובדות, המרשם שהם מספקים היה מבוי סתום, דרך ללא מוצא – לתוך אותו הרס שבער לי להפסיקו.

הדחפים האלה והבורוּת, טבועים עמוק במיתוס הצמחוני. במשך שנתיים אחרי שחזרתי לאכול בשר, הרגשתי חייבת לקרוא הודעות בקבוצות דיון באינטרנט. אינני יודעת למה. לא חיפשתי מלחמה. מעולם לא שלחתי הודעות בעצמי. צמחונות היא סוג של תת-תרבות (כלומר היא קבוצה החולקת עם התרבות הכללית את מרבית הערכים והפרמטרים התרבותיים, אך יחד עם זאת נבדלת ממנה בסמלים ובפריטים תרבותיים הייחודיים לה בלבד). להרבה קבוצות תת-תרבות קטנות רגשניות ונמרצות יש מאפיינים דומים לכת, וצמחונות איננה יוצאת דופן. אולי לכפיה הזו שהרגשתי היה קשר עם הבילבול ומבוכה שחשתי: רוחנית, מדינית ואישית. אולי הרגשתי צורך לחזור אל זירת התאונה: זה היה המקום בו הרסתי את גופי. אולי היו לי שאלות, ורציתי לראות אם אוכל לעמוד על דעתי כנגד התשובות שבעבר אחזתי בהן חזק, תשובות שאיתן הרגשתי צודקת, אבל הרשתי ריקה. אולי איני יודעת למה. זה השאיר אותי מתוחה, כועסת, ונואשת בכל פעם.

אבל הודעה אחת בלטה כנקודת המפנה. טבעוני אחד הוציא ממחבואה את דעתו לשמור על חיות, לא מבני אדם אלא מחיות אחרות. שמישהו יבנה גדר לאורך הסרנגטי (אזור של כ60,000 קילומטר רבוע בטנזניה וקניה עם מספר פארקים לאומיים והרבה טבע), ויפריד את הטורפים מהנטרפים. הרג הוא עוול ואף חיה לא צריכה אי פעם למות, ואם כן החתולים הגדולים והכלבִּיִים הפראיים יהיו בצד אחד, בעוד שעדרי הגנוּ, והזברות יחיו בצד השני. הוא ידע שהטורפים יהיו בסדר, בגלל שהם לא צריכים לטרוף. זה היה שקר שתעשיית הבשר סיפרה. הוא ראה את הכלב שלו אוכל דשא: לכן כלבים יכולים לחיות מדשא.

אף אחד לא התנגד. למעשה, אחרים הצטרפו לשיחה: החתול שלי גם אוכל עשב הוסיפה אישה אחת, כולם התלהבו. גם שלי ! שלח הודעה אדם נוסף. כולם הסכימו שלגדר בגדר זה הפיתרון למוות של חיות.

שמו לב היטב שהאתר בשביל פרוייקט השחרור הזה היה באפריקה. אף אחד לא הזכיר את הערבות בצפון אמריקה, שם טורפים כמו גם מעלי גירה הושמדו למען דגנים, גרעינים, שצמחוניים מחבקים ומאמצים. אבל אני אחזור לזה בפרק 3.

ידעתי מספיק כדי לדעת שזה בלתי שפוי. אבל לא היה אף אחד אחר בלוח ההודעות בפורום, אשר יכול היה לראות שמשהו לא תקין בשיטה הזו. אז בגלל התיאוריה שהרבה קוראים חסרי ידע לשפוט תוכנית כזו, אני מתכוונת ללכת איתכם ולבדוק.

טורפים לא יכולים לשרוד מאכילת תאית. הם עשויים לעיתים, בשעת צורך לאכול עשב, אבל הם משתמשים בזה לתרופה, לרוב כחומר משלשל כדי לנקות את מערכת העיכול שלהם מטפילים. מצד שני מעלי גירה, התפתחו כך שיוכלו לאכול עשב. יש להם "בטן ראשונה" (באנגלית זה נקרא rumen, ולכן מעלי גירה נקראים ruminants), שזה הראשון בסדרה של כמה קיבות, ופועל כמיכל התססה. מה שלמעשה קורה בתוך פרה או גנוּ זה שחיידקים אוכלים את העשב, והחיה אוכלת את החיידקים.

לאריות, ולצבוֹעים ולבני אדם אין מערכת עיכול של מעלי גירה. פשוטו כמשמעו: אנו מעוצבים לאכילת בשר מהשִניים, ועד לפי-הטבעת.8 אין לנו מנגנון לעיכול תאית.

אם כן בצד הגדר בו נמצאים הטורפים, יהיה רעב, לכל חיה. כמה בעלי חיים יחזיקו מעמד זמן רב יותר מאחרים, ואותם אלה יסיימו את ימיהם כקניבלים. אוכלי הנבלות יוכלו לחגוג על הבשר שיזדמן להם, אך כאשר יִוותרו רק העצמות וגם מהן יאכלו מה שאפשר, אוכלי הנבלות יגוועו גם. בית הקברות לא יסתיים שם. בלי אוכלי עשב שיאכלו את העשב, האדמה תהפוך בסופו של דבר למדבר.

למה ? בגלל שללא אוכלי עשב שפשוטו כמשמעו, שיעשו את חוקי המשחק אפשריים לכולם, הצמחים הרב שנתיים יגדלו, ויכסו את המקום הבסיסי שבו צמחים חדשים אמורים לגדול. במקום רגיש ומורכב כמו הסנרגטי, רקבון רובו ככולו הוא פיזי (חשוף לאוויר) וכימי (על ידי חימצון), ולא על ידי חיידקים או באופן ביולוגי כמו במקומות לחים. למעשה, מעלי הגירה ממלאים את רוב התפקידים הביולוגים של אדמה על ידי עיכול התאית, הפרשתה בצורה של שתן וצואה, וכך מחזירים את החומרים המזינים, שיהיו נגישים פעם נוספת.

ללא מעלי גירה, החומרים מהצמחים יערמו, יפחיתו את הגדילה, ויהרגו את הצמחים. האדמה הערומה תהיה עתה חשופה לרוחות, שמש וגשם, המינרלים ידבקו ומבנה האדמה יהרס. בניסיון שלנו להציל חיות, הרגנו הכל.

בצד הגדר שבו יהיו מעלי הגירה, הגנוּ וחבריו יתרבו בצורה טובה שעוד לא הייתה כמוה. אבל ללא בלימד הריבוי על ידי הטורפים, יהיו במהרה יותר אוכלי עשב מעשב. בעלי החיים יעברו את כמות האוכל העומדת לרשותם, יאכלו את הצמחים עד האדמה, ואז ירעבו למוות, כהשם משאירים מאחור תמונת נוף פגועה בצורה חמורה ביותר.

השיעור שאנו מקבלים פה ברור, למרות שהוא היה רציני מספיק כדי ליצור השראה ליצירת דת: אנו צריכים להיאכֶל, באותה מידה בה אנו צריכים לאכול. אוכלי העשב צריכים לאכול את התאית באופן יומי, אבל העשב צריך גם את החיות. הוא צריך את הזבל, עם החנקן שבו, מינרלים, בקטריות; הוא צריך בקרה ועצירה מעשית עלי ידי אוכלי העשב; והוא צריך את המשאבים העצורים בגופות בעלי החיים ומשוחררים על ידי מפרקים כאשר בעל החיים מת.

העשב ואוכלי-העשב זקוקים זה לזה באותו אופן בוזקוקים זה לזה טורפים ונטרפים. אלה לא יחסים חד צדדיים, לא הסדר של שולטים ונשלטים. אנו לא מנצלים זה את זה על ידי אכילה. אנחנו רק עומדים בתור.

זה היה הביקור האחרון שלי בפורום צמחונות באינטרנט. הבנתי שאנשים בורים בצורה כה עמוקה לגבי טבע החיים, עם מעגל המינרלים שבו, שוק הפחמן, נקודות האיזון שלו סביב המעגל העתיק של יצרנים, צרכנים ומְפרקים, אינם יכולים להדריך אותי, או למעשה, לעשות איזו החלטה מועילה לגבי חקלאות אנושית בת קיימא. על ידי שימוש בידע לא בוגר, הידע שמוות הוא דבר שמשובץ בכל מזון של יצור, מבקטריה ועד דוב גריזלי, הם אף פעם לא יוכלו להאכיל את הרעב הרגשי והרוחני שכואב בי מההשלמה עם הידע הזה. אולי בסופו של ספר זה הוא ניסיון שלי לשכך את הכאב הזה.

יש לי סיבות נוספות לכתיבת הספר הזה. אחת מהן היא שיעמום. אני עייפה כבר מלקיים את אותן שיחות, במיוחד שאין אלו שיחות קלות. צמחונים יכולים לסכם את תוכניתם בנאום קצר, מסודר – בשר זה רצח – ופתרונות מובנים מאליהם, כמו אלה שמשכנעים שש-עשרה פאונד של גרעיני דגן יוצרים רק פאונד אחד בשר בקר. אני יכולה להציע סיסמאות פירסומת משלי: מונוקלצ'ר הוא רצח ? המצעד של מליוני חיידקים ? – אבל אלה אינם מובנים לקהל הרחב. עלי להתחיל מהתחלה: מהפרוטאין הראשון שהיה יחידה וחיה של ארגון-עצמי, דרך פוטוסינזה, צמחים, חיות, בקטריות, אדמה ובסופו של דבר חקלאות. אקרא לשיחה הזו "מיקרובים, זבלים ומונוקלצ'ר". ואני צריכה שלושים דקות טובות לסיפור הרקע הזה, שהוא נחוץ להבנה בסיסית של טבע החיים. וכן, זה הידע: חומרי, ריגשי ורוחני – שכולנו היינו צריכים לקבל כשהיינו בגיל ארבע. אך מי נותר כדי ללמד אותנו את זה ? והאם לא כל מה שגרוע בחקלאות הזו מגולם בשאלה הזו ?

אך אין זו רק כמות הידע שעושה את השיחה לקשה. לעיתים קרובות המאזינים לא רוצים לשמוע אותה, וההתנגדות יכולה להיות קיצונית: "צמחוני" זה לא רק לפי מה שאתה אוכל או אפילו לא רק מה שאתה מאמין. זה מי אתה, וזוהי הזדהות מלאה. כשמציגים את תמונת המדיניות המלאה של מזון, אני לא רק חוקרת את הפילוסופי או מהם הרגלי התזונה. אני מאויימת מתפיסת האישיות של הצמחונים. ורובכם יגיב בהגנתיות ובכעס. קיבלתי מכתבי שטנה לפני שבקושי התחלתי לכתוב את הספר הזה. ולא תודה, אינני זקוקה לעוד.

אבל בנוסף אני כותבת את הספר הזה כסיפור שבא להזהיר בפני סכנה. תפריט צמחוני, במיוחד בגרסה דלת שומן, ועוד יותר במיוחד כשמדובר בטבעוני – זו לא תזונה מספקת לתחזוקה ארוכת בטווח ולתיקון גוף האדם. לומר זאת בפשטות, זה יזיק לכם. אני יודעת. שנתיים על-פני הטבעונות שלי, בריאותי כשלה, והיא כשלה באופן קטסטרופאלי. פיתחתי דלקת מפרקים ניוונית שתהיה לי כל משך חיי. זה התחיל באביב ככאב מוזר, כהה ועמוק במקום שלא ידעתי בכלל שיכולה להיות בו תחושה. אבל בסוף הקייץ הרגשתי את זה חד בעמוד השידרה.

חלפו שנים של כאב שהלך וגבר, וביקורים תמיד היו יותר מביכים אצל מומחים. זה לקח חמש-עשרה שנים לקבל הבחנה במקום טפיחה על הראש. עמוד השידרה של בן-עשרה לא כושל ללא סיבה, ולכן, למרות התיאור המושלם שלי לתסמינים, אף אחד מהרופאים לא לקח בחשבון מחלה ניוונית של הדיסק. עכשיו יש לי תמונות ויש לי כבוד. עמוד השידרה שלי נראה כמו תאונה בצניחה חופשית. באופן תזונתי זה מה שבערך אירע.

אחרי שישה שבועות של טבעונות, היתה לי התנסות ראשונה בהיפוגליקמיה (תת-סוכר בדם), בגלל שלא ידעתי איך קוראים לזה עד גיל שמונה-עשרה, הסתובבתי עם זה, וזה נעשה חלק מחיי. שלושה חודשים כך, והפסיק לי המחזור החודשי, שהיה אמור להיות רמז שאולי זה לא רעיון טוב. הרגשת תשישות התחילה גם באותה תקופה, והיא רק נעשתה גרועה יותר, יחד עם תחושת קור תמידית. עורי היה כה יבש שהוא התקלף, ובחורף הוא גירד כה חזק, שגרם לי להישאר עירה בלילה. בגיל עשרים וארבע פיתחתי גסטרופרזיס (שיתוק חלקי של הקיבה), ששוב לא אובחן או טופל עד שהגעתי לגיל שלושים ושמונה, ומצאתי רופא שעבד עם טבעונים בתהליך שיקום. היו אלה ארבע-עשרה שנים של בחילה קבועה, ועדיין אינני יכולה לאכול אחרי חמש בערב.

אחרי זה היו דיכאון וחרדה. הייתי בסידרה כה נכבדה של דיכאון אלכוהולי, כה ברור שלא ירשתי את הגֵנים הכי טובים לבריאות נפשית. תת-תזונה היתה הדבר האחרון שהייתי צריכה. טבעונות לא היתה הסיבה היחידה להיותי בדיכאון, אבל היא היתה גורם שתרם לכך רבות. שנים חלפו בעוד העולם היה עשוי מחוסר טעם ותכלית, אפור כבד, נשאר ללא סוף אותו דבר, עם הפסקות לפאניקה מזדמנת. יכולתי באופן שגרתי להתפרק למצב של חוסר אונים. אם לא יכולתי למצוא את מפתחות הבית, מצאתי את עצמי על רצפת הבית ללא תנועה במרכז הריק. איך יכולתי להמשיך ? למה רציתי להמשיך. המפתחות אבדו וכך גם אני, העולם והיקום. הכל קרס, ריק, חסר משמעות, דוחה. ידעתי שאין זה הגיוני, אך לא יכולתי לעצור. זה המשיך עד שבסוף עשה את שלו לבד ועצר. ועכשיו אני יודעת למה. סרוטונין נוצר מחומצת אמינו טריפטופן. ואין מקורות צמחיים טובים לטריטופן. מעבר לזה, כל הטריפטופן שבעולם לא יעשה לכם שום דבר טוב בלי שומן רווי, שהוא חיוני כדי שהמוליכים העצביים שלכם יוליכו בפועל. כל השָנים הללו עם ההתמוטטויות הרגשיות הו לא היו נפילות על רקע בעיות פסיכולוגיות; הן היו ביו-כימיות, כאשר הם הביאו אותם על עצמם.

האם יש משהו משעמם יותר מבעיות רפואיות של אנשים אחרים ? אני אשתדל שזה יהיה קצר. עמוד השדרה שלי לא שב לקדמותו. אבל כאשר עברתי לאכול תפריט של מוצרים מחיות אוכלות עשב, זה תיקן קצת את הנזק ומיתן את רמת הכאב. הרצפטורים של האנסולין שלי גם הובסו, אבל שומן וחלבון שומרים את רמת הסוכר בדם שלי יציבה ושמחה. לא היתה לי הפסקת ווסת כבר 5 שנים, אם בכל זאת אני אסיים עם סרטן באברי הפוריות, אאשים בזה את הסויה. הבטן שלי בסדר, לא נהדר, אבל בסדר, כל עוד אני לוקחת בטאן הידרוכלורי עם כל ארוחה. בין התרגול הרוחני לתפריט מרוכז בחומרים מזינים, אני ללא דיכאון, ואסירת תודה כל יום. אך הרגשת הקור והתשישות קבועות. יש כמה ימים הנשימה לוקחת לי יותר אנרגיה ממה שיש לי.

אתם לא צריכים לנסות את זה על עצמכם. מותר לכם ללמוד מהטעויות שלי. כל החברים שלי מהזמן שהייתי צעירה היו בעלי השקפה קיצונית, ישרים, מוסריים, נלהבים. צמחונות היתה ללא ספק הדרך, והטבעונות כביש ראשי לידה. ואלה מאיתנו שעשו זאת לטווח ארוך, סיימו פגועים, ניזוקים. אם אני חוקרת את סגנון החיים שלכם, הזהות שלכם, אתם עשויים להרגיש נבוכים, פוחדים וכועסים בזמן קריאת הספר. אבל קחו את המילה שלי: אתם לא צריכים לגמור כמוני. אני מבקשת מכם להמשיך ברוגע, לקרוא את הספר ולחקור את המקורות שבנספח. בבקשה. במיוחד אם יש לכם ילדים או אתם רוצים שיהיו לכם. אני לא גאה מדי בשביל להתחנן.

* * *

אנשים מעשנים, יגידו לכם שאין כמו מעשנים לשעבר. הדחף שלהם לעשות נפשות לדבר, "להמיר דת", לספר על הבשורה החדשה, באה עם מתן ישועה או במקרה שלהם מתן חמצן. עשיתי כמיטב יכולתי להימנע מנימה של התנשאות מוסרית ורצון להילחם. האני מקווה שהצלחתי. בסופו של דבר עלי להיות יותר יעילה מצודקת. במיוחד בהתחשב בעתיד שעומד לפנינו ומה שאפשר להרוויח או להפסיד ממנו. מה שנמצא מאחורי הערכים שצמחונים טוענים שהם מכבדים: צדק, רחמים, קיימות – הם הערכים היחידים שיִיצרו עולם של חיבור במקום של שליטה. עולם שבו אדם ייגש לכל יצור – כל סלע, כל טיפת גשם, כל בעלי הפרווה שלנו ובעלי הנוצות – עם ענווה, יראת כבוד והוקרה; הדרך היחידה בה לעולם יש סיכוי לשרוד את הניצול שנקרא ציביליזציה. כל זה בתקווה שעולם כזה אפשרי ואת זה אני מביעה בספר זה.

פרק 2

צמחונים מסיבות מוסריות

נתחיל עם תפוח. מזון כל כך לא אלים, הוא רוצה להיאכל, כך יאמרו "אוכלים פירות", אנשים שמנסים להתקיים על פירות בלבד או למות בניסיון הזה. כמה צמחים מקיפים את הזרעים שלהם בשכבה דשנה ומתוקה עטופה בצבעים מבריקים כדי למשוך חיות לאכול אותם, ובאכילה, בעלי החיים נושאים את הזרעים בביטנם לאדמה פוטנציאלית חדשה ופורה. בעלי חיים עושים את העבודה שצמחים אינם יכולים לעשות, שכן הצמחים מקובעים לנקודה אחת עם השורשים. בדרך זו הצמחים מוצאים מקום אפשרי כדי שצאצאיהם הצעירים יגדלו.

אם כן, אכילת תפוח היא בסדר גמור לצמחונים ההכי מוסרים האלה, מכיוון ששום מוות אינו מעורב. או לפחות כך הסיפור שלם.

הבעיה הראשונה היא שבני אדם לא זורעים את הזרעים האלה. אנחנו משליכים אותם. באופן מודע אנו מוציאים את הליבה של התפוח, כדי להימנע מהזרעים ואז משליכים אותם. "להשליך" הכוונה בארצות מתועשות לאטום אותם בשקית פלסטיק ולקבור אותם במזבלה. או במקרה אחר, במפעלים, שם סוחטים, מועכים, חותכים את הפרי בשבילנו וממירים אותו למיץ או לפאי-תפוחים במקדונלד'ס. משליחים בזמן הניקוי את הקליפה, החומר הכתוש והזרעים, לא בשום דבר שקרוב לכלי נחמד להכנת קומפוסט או זיבול הקרקע.1

או אם אנו שוחרי איכות סביבה קיצוניים, אנו זורקים את הזרעים למיכל קומפוסט, ושם הזמן, החום והבקטריות הורגים אותם. מטרה אחת של כל שיטה להכנת קומפוסט, אחרי הכל, זה להרוג כל זרע שממתין לזמנו.

אף אחד מהדברים האלה, הם מה שהיה בדעתו של העץ לעשות.

העץ אינו מציע מתיקות מתוך טוּב ליבו העֶצי. זו עשיית עיסקה טובה. ואפילו שאנו לוחצים ידיים ולוקחים, איננו מבצעים את חלקנו בעיסקה.

יש אנטרופוצנטריות נוקבת (אנטרופוצנטריות = ראיית האדם במרכז) בדיון הזה, שבאופן מוזר מגיעה מאנשים שתומכים באופן ייחודי במדיניות של זכויות בעלי חיים, שיחרור בעלי חיים. "עצי הפרי נותנים לי מזון ואני נותן את הזרעים חזרה לטבע, כך שעצים אחרים יכולים לגדול", כותב צמחוני אחד.2 כן, אבל הוא אינו נותן את הזרעים חזרה לטבע. למה בני אדם רשאים לקחת בלי לתת ? האם זה לא נקרא ניצול ? או לכל הפחות גניבה ? פרי אינו כפי שמוצהר "היחיד שנותן באופן חופשי אוכל".3 העניין של הפרי הוא לא בבני אדם. העניין הוא בזרעים. הסיבה שעצים מבזבזים כל כך הרבה משאבים לצבור ברזל, וסוכרים, היא כדי להבטיח את האפשרות הטובה ביותר לעתיד הצאצאים. ואנו לוקחים את הצאצאים האלה, שנמצאים בחיתול של מתיקות, והורגים אותם.

זה לא מה שצמחונים רוצים לשמוע, לפחות לא אלה שאני קוראת להם "צמחונים מטעמים מוסריים". יש ענפים אחרים בעץ הצמחונות – "צמחונים מטעמי מדיניות", אשר מאמינים שתפריט המבוסס על צמחים הינו צודק יותר ובר קיימא, ויש "צמחוניים מטעמים תזונתיים" אשר מאמינים שמוצרים מן החי הם כולם שורש הרע בתפריט התזונתי, ואני אתייחס לטיעוניהם בפרקים הבאים. אבל טיעון מוסרי הוא קריאת השופר הרמה שמכנסת את רוב הצמחונים לעצרות לכבוד הבורא. זה מה שהשאיר אותי חסרת יכולת לבדוק או אפילו לשאול שאלות לגבי התפריט הטבעוני שלי, למרות כל העובדות שהבריאות שלי מדרדרת. רציתי להאמין שהחיים שלי - הקיום הגופני שלי - אפשריים בלי הרג, בלי מוות. והוא לא. אף חיים אינם כאלה. אבל בגלל שהרבה סיפורי מעשיה מלאים בתפוחים, בואו נמשיך לעקוב אחר הפירורים שהם משאירים דרך היער מלא הפירות.

ואלה מובילים לבעיה השניה: אין כל תפוחים בטבע. עץ תפוחים הוא עץ מבויית. תפוחים החלו בצמח שבשמו הליטיני נקרא Malus Sieversii בהרים של קזחסטן, והם היו מרים.

"תדמיינו שאתם מטביעים את השיניים שלכם לתוך עוגת תפוחי-אדמה או לאגוזי-ברזיל רכים במידת מה ומכוסים בעור", כותב מייקל פולן על טעימת תפוח עץ בר. "בנגיסה הראשונה בכמה מהתפוחים האלה, אפשר להרגיש הרגשת הבטחה גדולה על הלשון – הינה עכשיו תפוח ! – רק שלפתע זה משנה כיוון באופן כל כך עז שגורמת לבטן שלי לעלות רק מלהיזכר בזה".4

הדבר נכון לגבי רוב הפירות המבוייתים. אבותיהם הקדמונים כמעט אינם ראויים למאכל על ידי בני אדם.

"עץ הפרי נותן לי אוכל ואני נותן בחזרה את הזרעים לטבע, כך שעצים אחרים יוכלו לגדול".5 באמת ?

--------------

וישנם סיבות נוספות שזה לא הגיוני, אבל עד כאן מה שתורגם ופורסם בעברית. מכאן מי שירצה יצטרך לקרוא באנגלית, פרטי הספר וההוצאה מופיעים בראש דף זה.

הפסקנו בדף 2 של פרק בן 82 עמודים, וסה"כ קראתם 14 עמודים מתוך ספר של כ317 עמודים.

מי שמתנדב לעזור בתרגום הספר, יכול לפנות לדוא"ל pinat_hay@hotmail.com . נכון לעכשיו 10 דפים נוספים בתהליך תרגום.